מתנדבי ויקיפדיה מתכבדים להגיש לך ערך מומלץ, תמונה מומלצת, ומקבץ אירועים מן הלוח הלועזי והעברי שאירעו בתאריך זה. אנו מזמינים אותך להצטרף אלינו! ולסייע בויקיפדיה על-ידי כתיבה, הגהה, מיון לקטגוריות, שיוך תמונות לערכים, יצירת איורים, ועוד. ערך מומלץ: שושלת מינגכדי שתוכלו לראות את הכתוב בערך זה בצורה תקינה, תצטרכו להתקין גופן מזרח אסייתי במחשבכם. אם אינכם יודעים כיצד לעשות זאת, לחצו כאן לקבלת עזרה. |
שושלת מינג (בסינית: 明朝, בפין-יין: Míng cháo - מִינְג צָ'אוֹ) הייתה שושלת קיסרים ששלטו בסין במשך 276 שנים מ-1368 ועד 1644.[ג] היא הייתה השושלת האחרונה של קיסרים ממוצא סיני אתני (בני האן). שושלת זו עלתה לשלטון במקומה של שושלת יואן של קיסרים ממוצא מונגולי והוחלפה על ידי שושלת צ'ינג של בני המאנצ'ו (תושבי מנצ'וריה). סין תחת שלטון שושלת מינג הייתה קרויה "אימפריית מינג הגדולה" (大明國, בפין-יין: Dàmíng guó - דָאמִינְג גְווֹ), והיא שלטה על אזורים נרחבים: בצפונה שלטה בקוריאה, ואזורים במונגוליה ובטורקסטן של ימינו היו אזורי חסות שלה, עליהם הוטלו מסים, ובדרומה שלטה על וייטנאם ובורמה של ימינו. שטחה של האימפריה בשיאה היה השטח הגדול ביותר שעליו שלטו קיסרים ילידי סין אי־פעם, כ-6,500,000 קילומטרים רבועים.[1]
תחת שלטון שושלת מינג נהנתה סין מקרוב ל-300 שנים של יציבות יחסית. מקים השושלת, הקיסר חונגוו (שלט 1368–1398), ניסה לבנות מערכת חברתית שכלליה נוקשים הבנויה מקהילות כפריות עצמאיות שנועדה להבטיח ולקיים מעמד קבוע של חיילים עבור השושלת.[3] בשירות האימפריה הוקמו צבא גדול שכלל בין כמיליון חיילים,[4] למעל לשני מיליון חיילים[3] והמספנות בנאנג'ינג היו הגדולות בעולם בתקופתן.[5] הוא גם ניסה לשבור את כוחם של הסריסים ואת מעמד הסוחרים העשירים.[6] הוא חילק טריטוריות ברחבי סין לבניו הרבים כשהוא מנסה לחייבם להתנהל לפי סדרת כללים שהכין המכונה "חְוָאנְג מִינְג דְזוּ שׂוּן" (皇眀祖訓). תוכניתו כשלה כאשר נכדו בן ה-22, בנו של יורש העצר שמת קודם לכן, עלה לשלטון ב-1398 כקיסר ג'יינוון (שלט 1398–1402). ג'יינוון ניסה לצמצם את כוחם של דודיו, וגרם בכך למרידה אותה הוביל דודו, נסיך יֵן, בנו הרביעי של חונגוו. במערכה שארכה כשלוש שנים הובס הקיסר ודודו עלה לשלטון כקיסר יונגלה (שלט 1402–1424). יונגלה העביר את בירת הקיסרות מנאנג'ינג (מילולית "הבירה הדרומית") לבייפינג, מרכז שלטונו כנסיך יֵן, ושינה את שם היישוב לבייג'ינג ("הבירה הצפונית"), בנה את העיר האסורה, שיקם את התעלה הגדולה, וחידש את שיטת הבחינות הקיסריות, שהיוו תנאי לקבלת תפקיד בשירות המדינה. הוא גמל לסריסים שתמכו בו והעסיק אותם כמשקל נגדי לפקידי הממשל המשכילים שעברו את הבחינות הקיסריות. אחד מסריסים אלו, ג'נג חה, הוביל שבעה מסעות מחקר גדולים אל האוקיינוס ההודי שהגיעו לחצי האי ערב ולחופה המזרחי של יבשת אפריקה.
בהגיע המאה ה-16 חלה התרחבות בסחר האירופאי, אם כי הוא הוגבל לאיים בסמוך לגואנגג'ואו כדוגמת מקאו, והוא תרם להופעת מינים חדשים של צמחים ובעלי חיים שמקורם ביבשת אמריקה. כך למשל הגיעה פלפלת צ'ילי למטבח של סצ'ואן והיבולים בעלי כושר ייצור גבוה דוגמת תירס ותפוח אדמה, שצמצמו את הרעב ההמוני וזרזו את הגידול באוכלוסייה. הגידול במסחר בין סין לבין פורטוגל, ספרד והולנד יצר ביקוש חדש למוצרים מסין וגרם לייבוא נרחב של כסף ממכרה איוואמי גינזאן ביפן וממרכז אמריקה באמצעות הגליאון של מנילה. שפע המתכת גרם לשינוי במערכת הכספים של כלכלת מינג, שבה שטרות הכסף, שהיו אמצעי התשלום המקובל, סבלו מהיפר-אינפלציה חוזרת ונשנית והאמון בהם אבד. המשכילים ממשיכי דרכו של קונפוציוס התנגדו לתפקיד הבולט שקיבל המסחר והעושר החדש שיצר, אבל משנתו של הפילוסוף הנאו-קונפוציאני ואנג יאנגמינג סללה דרך לגישה מקילה יותר. הרפורמות של גָ'אנְג ג'וּ'גֶ'נְג, ראש הממשלה בפועל בתקופת שלטונו של הקיסר לונְגְצִ'ינְג (שלט 1567–1572) ובחלק מתקופת שלטונו של הקיסר ואן-לי (שלט 1572–1620), נתגלו כהרסניות. התנובה החקלאית הצטמצמה בשל שינויי האקלים המכונים עידן הקרח הקטן, ובמקביל שינויים במדיניות המסחר של היפנים והספרדים גרמו להפסקה מוחלטת של אספקת מתכת הכסף שהפכה אז חיונית לחקלאים כאמצעי תשלום המסים. השילוב של הכישלונות בחקלאות, שיטפונות ומגפות גרם לסדרה של מרידות שהתבססו על עקרון מנדט השמים. בייג'ינג נפלה לידיו של המורד לִי דְזְה-צֶ'נְג ב-1644, והקיסר האחרון צ'ונְגְגֶ'ן (שלט 1627–1644) התאבד. זו הייתה ההזדמנות של בני המאנצ'ו להתערב והם הביסו את לִי דְזְה-צֶ'נְג ועלו לשלטון כשושלת צ'ינג.
הממשל בתקופת שושלת מינג חידש מנהגים מהמורשת של בני האן: בתחום הדת חזר הקונפוציאניזם (וליתר דיוק, הנאו-קונפוציאניזם) להיות דת המדינה הרשמית. בתחום החינוך הוקמו מחדש אקדמיות פרטיות רבות ללימודים קלאסיים (书院, בפין-יין: Shūyuàn - שׁוּיְוֵּאן) - מוסדות שנסגרו בתקופת יואן, והן היוו מקור לפריחת הספרות, השירה והציור כפי שמעידות היצירות הרבות ששרדו עד ימינו. בנוסף, בתקופת מינג שוכללה שיטת הדפוס המבוססת על אותיות מיטלטלות עשויות עץ וספרים רבים הודפסו במספר עותקים רב. המסחר והתעשייה התפתחו ומגמת העיור התגברה. ההערכה היא כי בתחילת תקופת מינג חיו בסין פחות מ-60 מיליון נפש[7] ובראשית המאה ה-17 הגיע גודל אוכלוסיית סין ל-130–150 מיליון.[8]
אין פלא לכן שבמאה ה-19, תקופת השקיעה של שושלת צ'ינג שבאה אחרי שושלת מינג, שבה החלה האוכלוסייה הסינית לרחוש איבה לשליטים המנצ'ורים ה"זרים" שהתבטאה בסדרת מרידות נגד הממשל, הופיעה בגלוי דרישה להשבת שושלת מינג לשלטון.
