On Sun, Aug 20, 2006, Uri Bruck wrote about "[Fwd: Re: [Fwd: Re: Re: A professional Musician's View]]]": > תראו - גם אני כאומנית מבצעת צריכה לשלם זכויות יוצרים...למשל כשאני מוציאה > דיסק, אני משלמת למוציאים לאור של התוים...אני רואה בזה דבר הוגן, שכן לו > הם לא > היו שם...לא הייתי יכולה להגיע לתווים.
פסקה זו מאוד הפתיע אותי. את רוצה להגיד לי שכשאת רוצה לנגן את בטהובן, את צריכה לשלם *תמלוגים* למדפיס התווים? מדוע בעצם שכמו כל מדפיס של ספר, עיתון, וכד', הוא לא ייתפק במחיר שהוא מוכר את התווים (למשל - חוברת תווים של בטהובן ב 50 שקלים) וייתן לך להשתמש בה כרצונך? לדעתי, מי שלוקח תווים של סימפוניה שבטהובן השקיע בה חודשים של זיעה, מדפיס אותם תוך שבוע, ואז חושב שמגיעות *לו*, ולא לבטהובן, תמלוגים, הוא פשוט רודף בצע, אין לי מילה אחרת לכך. מדוע שלא ייסתפק בכך שגבה ממך כסף על חוברת התווים שלא הוא הלחין (כי בטהובן עשה זאת) - מדוע הוא מרגיש את הזכות לקבל גם תמלוגים על כל פעם שאת מנגנת את התווים הללו? > המבצעים הם סוג של מתרגמים...אני למשל לא צריכה מתווך ביני ובים הפרטיטורה על > מנת שאדע איך תוים נשמעים...מבחינתי אני גם לא חושבת שכל יצירה צריך למה לא? בעצם, מישהו לימד אותך לקרוא תווים ולנגן. מדוע לא מגיעים גם לו תמלוגים? כפי שאת רואה, תמלוגים הם חרב פיפיות, כמעט כמו "טיפים" בארה"ב: לאט לאט, יותר ויותר אנשים חושבים שמגיעים להם תמלוגים על עבודתם של היוצרים האמתיים - בטהובן ואת. זה מתחיל ממדפיס התווים, אבל לא ייגמר שם. מה דעתך לשלם תמלוגים למורה למוזיקה שלך, ליצרן כלי הנגינה, למתכנן כלי הנגינה, למכוון הפסנתרים, ומי יודע לעוד אלו אנשים שעשויים לטעון שללא הם, הייצירה שלך לא הייתה קיימת? > איש אינו מונע מבעדכם להכנס לארכיון להוציא את כתב ידו של המלחין ולסמפל אותו > במחשב...זו זכותכם הבלעדית... > אבל זה עבודה...וזהל לוקח זמן...ובעצם אתם צריכים לזכור שיוצרים ואומנים > משרתים > צורך של הקהילה האנושית וכמו לכל איש שרות - גם להם זריך לשלם. נכון, אבל לאינסטלטור שלי אני משלם על שעות עבודתו, לא "תמלוגים" בכל פעם שאני הולך לשירותים. אחרי שעבד בשבילי ושילמתי לו, הוא לא מרגיש צורך לעקוב על איך אני משתמש בשירותים, כמה פעמים, וכד', או להרגיש "מרומה" אם הזמנתי עוד אנשים להשתמש בשירותים שלי. כך גם למשל בקניית חוברת תווים או CD: לדעתי, אחרי שקניתי חוברת תווים או CD, נגמרה הזכות של המוכר לומר לי מה לעשות בהם. > בעניין הזכויות של מספר השנים שלאחר מכן...זה על אותו עקרון של ביטוח חיים, את מתעלמת מהעובדות שהעליתי במספר מיילים קודמים. הלוואי שהיה מדובר על "פנסיה" לאמנים הקטנים. למעשה, מדובר בתקופות הולכות ומתארכות, עד כדי כמעט מאה שנה אחרי מות היוצר, בו תאגידים השווים מליארדים סוחרים בזכויות "קניין רוחני" ותובעים יוצרים חדשים בכל פעם שנדמה להם שיצירה חדשה מזכירה ולו במעט את יצירתם בת יובל השנים. אגב, אם מעולם לא היית שכירה, כדאי שתדעי: יורשי שכירים *לא* מקבלים פנסיה. כשאמות, ילדי לא יקבלו גרוש מהכסף שחסכתי לפנסיה. פנסיה נועדה לאפשר חיים בכבוד לקשישים, לא ירושה לילדיהם. > ילדים שגדלו בבית שלא היה בו הרבה כסף משום שההורה האומן לא תוגמל כראוי מאלף > ואחת סיבות, כשפתאום מגיעה רווחה (ואתם יודעים מה, לדאבוננו, רוב האומנים > נעשים > יקרי ערך לאחר מותם, משום שברגע שמתו אוצר יצירתם נעשה מוגבל ואנשים מבינים > שלא > יבוא משם עוד) > הם אלה שזכאים להרויח מזה בראש ובראשונה ובטח לא כלל האנושות. זה מזכיר לי את הסרט About a boy עם יו גרנט. בסרט נראה אדם בשנות האבעים לחייו, בטלן שמעולם לא עבד או לא עשה שום דבר יצרני משום סוג. כשהאנשים מסביבו שואלים איך הוא מתקיים, עולה העובדה הבאה: עשרות שנים מוקדם יותר, אביו (או סביו, או משהו) כתב שיר כריסטמס ידוע, ועכשיו מגיע זרם לא פוסק של תמלוגים שהפכו אותו (ולא את סביו או אביו, שמתו מזמן) לאיש עשיר. אז אמנם זה לא "אסון", ויש הרבה אנשים אחרים שהתעשרו מירושות אחרות, אבל קשה להגיד שהחברה צריכה *לעודד* מקרים מעין אלו על ידי קביעת תקופת זמן ארוכה מאוד שבהם זכויות היוצרים נשמרות. ועוד יותר חשוב לשים לב לזה: למרבה הצער תופעות כמו אלו שמוזכרות בסרט כבר אינן נפוצות. מה שקורא לרוב היום הוא שהיוצר העני, שמחפש קצת כסף לאוכל (אם להקצין קצת את המצב), נאלץ למכור את הזכויות שלו לתאגידים או עשירים שמתמחים בקניית זכויות כאלו. אחרי עשרות שנים, כשערך היצירה לפתע עולה, מגלה האמן שהוא לא מרוויח ממנה דבר, כי הזכויות שייכות לאחרים. יש אין-ספור דוגמאות לכך, כשאולי המעניינת ביותר היא זו של סופרמן, יצירה של האמנים שוסטר וסיגל משנת 1932, שמכרו אותה בשנת 1938 לחברת קומיקס עבור 130 דולר (!). כשהחברה הנ"ל עשתה מיליונים מקומיקס וסרטים של סופרמן, שוסטר וסיגל לא הרוויחו מכך אגורה. בשנת 1978 התברר לחברת וורנר (אז בעלת הזכויות על סופרמן) ששוסטר וסיגל חיים כעניין מרודים, ובתור "טובה" החליטה לתת להם פנסיה של $35,000 לשנה - סתם כמחווה של רצון טוב, לא בגלל שהיו חייבים. למרבה הצער, ברוב המקרים האמנים שמכרו את הזכויות לא מקבלים דבר אחרי הצלחת יצירתם. למרבה הפליאה, לא רק אמנים "מסכנים" כמו שוסטר וסיגל מוצאים עצמם מוכרים את הזכויות על יצירתם. גם הזמרים הכי מפורסמים שאי פעם חיו, הביטלס, מצאו עצמם מוכרים (לא ממש בכוונה, אלא תוך סדרה מסובכת של הקמת חברות ורכישות) את הזכויות לרוב יצירותיהם ל... מייקל ג'קסון... -- Nadav Har'El | Sunday, Aug 20 2006, 26 Av 5766 [EMAIL PROTECTED] |----------------------------------------- Phone +972-523-790466, ICQ 13349191 |Willpower: The ability to eat only one http://nadav.harel.org.il |salted peanut. --------------------------------------------------------------------- To unsubscribe, e-mail: [EMAIL PROTECTED] For additional commands, e-mail: [EMAIL PROTECTED]
